<h1>ראב"ן סימן שי"ז</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ועוד שאלני הא דאמר [ע"ז ג'.] אשר יעשה אותם האדם כהנים לוים וישראל לא נאמר אלא האדם ומרבה מיניה גוי שעוסק בתורה שהוא ככהן גדול, ואמר נמי בגיטין [מ"ז.] אף ע"פ שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר בארץ ישראל יש קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר והארץ נתן לבני אדם אלמא מרבה גוי מאדם, ולענין אהל ממעט גוי מאדם דאמרי' [ב"מ קי"ד:] קברי גוים אין מטמאין באהל דכתב אדם כי ימות באהל וישראל קרוים אדם ולא עכו"ם דכ' ואתנה צאן מרעיתי אדם אתם. והשבתי הכא מענינו דקרא, דקרא לישראל קאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם ולא היה צריך לכתוב אדם אלא אשר תעשו אותם דלישראל קאמר ושמרתם את חקותי ומדכתב אדם לרבות הגוים, וכן נמי והארץ נתן לבני אדם בישראל מיירי לעיל מיניה יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וכו' עד ברוכים אתם לי"י וגומר והיה לו לומר והארץ נתן לישראל שהרי ארץ ישראל ניתנה לישראל ולא לגוים ומדכתב אדם מרבה גוי, אבל הכא אדם כי ימות באהל לאו לריבויא נכתב דלא מצי קרא למיכתב אלא אדם דמשמע בין איש בין אשה שימות דאשה נמי מיקרייא אדם דכתב [ישעיה מ"ד] כתפארת אדם לשבת בית, וכיון דצריך למיכתב אדם לא מרבי מיניה גוי אלא ישראל דוקא הקרואים אדם קאמר. ותו מדהוה ליה למיכתב וכי ימות מת באוהל דהוה משמע כל מת וכתב אדם, ש"מ דלא מטמאה אלא הקרויין אדם במקום אחר דהיינו ישראל.
<h2>דף סה:</h2>
ויין נסך שנפל על הענבים ידיחם ואם היו מבוקעות אסורות, וכגון דידעו ודאי דנפל אבל ספק לא מחזקינן איסור ושרי, לפיכך ענבים מבוקעות שמוכרן גוי בשוק מותר לישראל ליקח מהן ולא אמרינן נסך נפל עליהן.
<h2>דף סט.</h2>
ועכבר שנפל לתוך חבית של שכר או של חומץ אף על גב דמשבח ליה בטל בס' כדין שאר איסורין, והוא דאיתיה לעכבר בעין דלא אימרטט אבל אימרטט אסור דילמא טעים מיניה כעדשה, כדאמר רב שמואל בר יהודה אבא שיער שכרא שנפל בו עכבר בס' (והילכך) [והילכתא] אידי ואידי בין שיכרא בין חלא בס', ואמר ליה רב הילל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא בעכבר שנפל לגו חלא ואסר א"ל התם אימרטוטי אימרטט אלמא באימרטט אסור אבל שלם בס'. ואי נפל לגו חמרא ודאי לפגם הוא ולא בעי אפילו ס', ואי אימרטט ודאי אסור. ונראה בעיני דאי מסנן ליה במסננת של בגד שלא יעבור מן העכבר כלום במסננת [מותר], דמה לי אפקיה שלם מה לי אפקיה נמרט ובלבד דלפקיה כוליה.
